איך לעשות את מה שאתה אוהב
איך לעשות את מה שאתה אוהב מאת פול גרהם
תרגום לעברית עמיחי היינס
ינואר 2006
כדי לעשות עבודה טובה אתה צריך לאהוב את מה שאתה עושה. הרעיון הזה לא ממש חדש. אפשר לקצר אותו לארבע מילים: "עשה מה שאתה אוהב." אך זה לא מספיק פשוט לומר זאת לאנשים. לעשות את מה שאתה אוהב זה מסובך.
הרעיון עצמו זר למה שרובנו למדנו כילדים. כשהייתי ילד, נראה לי שעבודה וכיף הם הפכים מעצם הגדרתם. בחיים יש שני מצבים: בחלק מהזמן, מבוגרים מאלצים אותך לעשות דברים, וזה נקרא עבודה; בשאר הזמן יכולת לעשות מה שאתה רוצה, וזה נקרא לשחק. מדי פעם מה שהמבוגרים ביקשו לעשות היה כיף, כמו שלפעמים משחקים לא- למשל, אם נפלת וקיבלת מכה. אך חוץ מכמה סטיות כאלה, ההגדרה של עבודה היא בערך כך: לא כיף.
וזה נראה בזמנו לא מקרי כלל. בית הספר, כך זה השתמע, היה מיגע בגלל שהוא היה הכנה לעבודות של גדולים.
העולם אז היה מחולק לשתי קבוצות, מבוגרים וילידם. מבוגרים, כמו איזה עם מקולל, היו חייבים לעבוד. ילדים לא, אך הם כן היו חייבים ללכת לבית הספר, שהיה גרסה מדוללת של עבודה שהייתה מיועדת להכין אותנו לדבר האמיתי. כל כמה ששנאנו את בית הספר, כל המבוגרים הסכימו שעבודתם של המבוגרים גרועה בהרבה, ושיש לנו מזל.
כל המורים במיוחד כנראה האמינו שעבודה היא לא כיף. מה שלא מפתיע: עבודה לא הייתה כיף לרובם. למה היינו צריכים לשנן תאריכים בהיסטוריה במקום לשחק סטנגה בחצר? מאותה סיבה שהם היו צריכים להשגיח על חבורה של ילדים במקום להשתזף בחוף. אתה לא יכול פשוט לעשות את מה שאתה רוצה.
אני לא אומר שצריך לתת לילדים קטנים לעשות כל מה שהם רוצים. צריך לפעמים לאלץ אותם לעבוד על דברים מסוימים. אך אם ניתן לילדים לעבוד על דברים משעממים, זה יכול להיות נבון לומר להם ששעמום הוא לא התכונה האחת המגדירה עבודה, ובעצם הסיבה שהם צריכים לעבוד על נושאים חד גוניים עכשיו היא כדי שהם יוכלו לעבוד על דברים מעניינים יותר אחר כך. [1]
פעם, כשהייתי אולי בן 9 או 10, אבי אמר לי שאוכל לעשות מה שארצה כשאגדל, כל עוד אוהב את זה. אני זוכר זאת במדויק בגלל שזה נשמע כל כך משונה. זה היה כאילו אמרו לי להשתמש במים יבשים. לא משנה מה חשבתי שהוא התכוון, בודאי לא חשבתי שהוא התכוון שעבודה יכולה מילולית להיות כיף- כיף כמו במשחקים. זה לקח לי שנים לקלוט את זה.
עבודות
בזמן התיכון, האפשרות של עבודה ממש נראתה באופק. מבוגרים היו באים מדי פעם ומשוחחים איתנו על עבודתם, או שאנו היינו מבקרים אותם במקום עבודתם. זה תמיד היה מובן שהם נהנים ממה שהם עושים. במבט לאחור אני חושב שאחד אולי אהב את עבודתו: הוא היה טייס מטוס סילון פרטי. אך אני לא חושב שמנהל הבנק באמת נהנה.
הסיבה העיקרית שבגללה הם התנהגו כאילו הם נהנים מעבודתם הייתה כנראה המוסכמה של המעמד הבינוני הגבוה שאתה אמור ליהנות ממה שאתה עושה. זה לא רק יהיה רע לקריירה שלך אם תאמר שאתה שונא את עבודתך, אלא לא מקובל מבחינה חברתית, פשוט דבר שלא יאמר.
למה זה מקובל להעמיד פנים שאתה אוהב את מה שאתה עושה? המשפט הראשון במאמר הזה מסביר זאת. אם אתה חייב לאהוב משהו כדי לעשותו היטב, אז כל האנשים המצליחים ביותר יאהבו את מה שהם עושים. מכאן נובעת המסורת של המעמד הבינוני הגבוה. בדיוק כמו שבתים אמריקאיים מלאים בכיסאות שלמראת שבעליהם לא יודעים זאת, הם חיקוי מסדר n של כיסאות שעוצבו לפני 250 שנים למלכים צרפתיים, כך ההתייחסות המקובלת לעבודה היא, ללא ידיעת בעליה, חיקוי מסדר n של היחס של אנשים שעשו דברים נפלאים ויוצאי דופן.
איזה מתכון להתנכרות. בזמן שהם מגיעים לגיל בו הם יכולים לחשוב מה הם רוצים לעשות, רוב הילדים כבר הוטעו באופן יסודי לגבי הרעיון של לאהוב את העבודה שלך. בית הספר אילף אותם להתייחס לעבודה כאל חובה לא נעימה. להיות שכיר נחשב מעיק יותר משעורי בית. ובכל זאת כל המבוגרים טוענים שהם אוהבים את מה שהם עושים. אי אפשר להאשים ילדים כשהם חושבים "אני לא כמו האנשים הללו; אני לא מתאים לעולם הזה."
בעצם אמרו להם שלושה שקרים: הדברים שלימדו אותם להחשיב לעבודה בבית הספר הם לא עבודה אמיתית; עבודה של מבוגרים היא לא (בהכרח) גרועה יותר מעבודות בית ספר; ורבים מהמבוגרים סביבם משקרים כשהם אומרים שהם אוהבים את מה שהם עושים.
השקרנים המסוכנים ביותר עשויים להיות הוריהם של הילדים. אם אתה לוקח עבודה משעממת על מנת לספק למשפחתך רמת חיים גבוהה, כפי שרבים עושים, אתה מסתכן בהדבקת ילדיך ברעיון שעבודה היא משעממת. [2] אולי היה עדיף לילדים במקרה האחד הזה אם ההורים לא היו אנוכיים כל כך. הורה הנותן דוגמה בעבודה שהוא אוהב עשוי לעזור לילדיו יותר מבית יקר. [3]
רק כשהגעתי לאוניברסיטה הרעיון של עבודה השתחרר אצלי סוף-סוף מהרעיון של השתכרות למחייה. אז השאלה החשובה הפכה להיות לא איך לעשות כסף, אלא על מה לעבוד. במקרה האידיאלי הם מתלכדים, אך בכמה מקרי גבול מרהיבים (כמו איינשטיין במשרד הפטנטים) הוכיחו שהם לא זהים.
ההגדרה של עבודה עכשיו הייתה לתרום תרומה משמעותית לעולם, ובתהליך לא לגווע ברעב. אך אחרי הרגלים של כל כך הרבה שנים הרעיון שלי על עבודה עדיין כלל מרכיב גדול של כאב. עבודה עדיין נראתה כדורשת משמעת, כי תוצאות נשגבות נובעות רק מבעיות קשות, ובעיות קשות לא יכולות להיות כיף במובן המילולי של המילה. ברור שאתה חייב להכריח את עצמך לעבוד עליהן.
אם אתה חושב שמשהו חייב לכאוב, הסיכויים שתרגיש שאתה עושה את זה לא נכון פוחתים. זה בערך הסיכום שלי ללימודים הגבוהים שלי.
חסמים
עד כמה אתה אמור לאהוב את עבודתך? אם לא תדע את זה, לא תדע מתי להפסיק לחפש. ואם כמו רוב האנשים, אתה לא מעריך זאת מספיק, תטה להפסיק לחפש מוקדם מידי. בסופו של דבר, תמצא את עצמך עושה את מה שהוריך ייעדו לך, או תאוות הכסף או יוקרה– או פשוט אינרציה.
הנה חסם עליון: עשה מה שאתה אוהב זה לא עשה מה שהיית רוצה לעשות הכי הרבה בשנייה זו ממש. אפילו לאיינשטיין בטח היו רגעים בהם הוא רצה לשתות כוס קפה, אך אמר לעצמו שהוא חייב לסיים את מה שהוא עובד עליו לפני כן.
זה תמיד הדהים אותי כשקראתי על אנשים שאהבו את מה שהם עושים כל כך עד שלא היה משהו שהם מעדיפים לעשות. לא מצאתי אף עבודה שהייתי אוהב עד כדי כך. אם היו נותנים לי את הברירה בין (א) לבלות את השעה הקרובה בעבודה על משהו או (ב) להיות משוגר לרומא ולבלות את השעה הקרובה בשיטוטים, האם יש איזו שהיא עבודה שהייתי מעדיף? בכנות, לא.
אך האמת היא, שכמעט כל אחד יעדיף בכל נקודת זמן שהיא , לשוט לו בקריביים, או לתנות אהבים, או לאכול אוכל טעים, מאשר לעבוד על בעיות קשות. הכלל לגבי עשה מה שאתה אוהב מניח איזשהו משך זמן. אין משמעותו עשה את מה שיהפוך אותך למאושר ביותר ברגע זה, אלא מה שיעשה אותך מאושר ביותר במשך תקופת זמן ארוכה יותר, כמו למשל שבוע או חודש.
הנאות לא פרודוקטיביות נעשות תפלות בסופו של דבר. אחרי זמן מה נמאס לך לרבוץ על החוף. אם אתה רוצה להישאר מאושר, עליך לעסוק במשהו.
כחסם תחתון, אתה צריך לאהוב את עבודתך יותר מהנאה לא פרודוקטיבית. אתה צריך לאהוב את מה שאתה עושה מספיק כדי שהמושג של "זמן פנוי" יראה לך שגוי. מה שלא אומר שאתה צריך לבלות את כל זמנך בעבודה. אתה יכול לעבוד רק עד שתתעייף ותתחיל לפשל. אז תרצה לעשות משהו אחר- אפילו משהו שלא מצריך ריכוז. אך אתה לא תחשיב את הזמן הזה כפרס ואת הזמן שהשקעת בעבודה ככאב שסבלת כדי לזכות בו.
אני שם את החסם התחתון שם מסיבות מעשיות. אם העבודה שלך היא לא הדבר המועדף עליך, יהיו לך בעיות קשות של דחית העבודה. תאלץ להכריח את עצמך לעבוד, וכשסוף סוף תבצע את העבודה, התוצאות יהיו ברמה נחותה בבירור.
על מנת להיות מאושר אני חושב שעליך לעשות לא רק מה שאתה אוהב, אלא מתפעל ממנו. אתה תהיה חייב לומר לבסוף, ואו, זה די מגניב. זה לא אומר שאתה חייב ליצור משהו. אם אתה לומד איך לדאות באולטרלייט, או לדבר שפה זרה באופן שוטף, זה יהיה מספיק לגרום לך לומר, לפחות לזמן מה, ואו, זה די מגניב. מה שנחוץ הוא מבחן.
כך שדבר אחד שנמצא קצת מתחת לסטנדרטים הללו, אני חושב, הוא לקרוא ספרים. חוץ מכמה ספרים במתמטיקה ובמדעים המדויקים, אין מבחן על כמה טוב קראת ספר, וזאת הסיבה שאין את התחושה של עבודה בזמן קריאת ספרים. אתה צריך לעשות משהו עם מה שקראת על מנת להרגיש פרודוקטיבי.
אני חושב שהמבחן הטוב ביותר הוא זה שג'ינו לי לימד אותי: לנסות לעשות דברים שיגרמו לחברים שלך לומר ואו. אך זה כנראה לא יעבוד כמו שצריך עד גיל 22 בערך, כי לרוב האנשים לא היה מדגם גדול מספיק עד אז כדי לבחור חברים.
בתולות ים
מה שאתה לא צריך לעשות, אני חושב, הוא לדאוג מה יהיו הדעות של כל מי שלא בין חבריך. אל תדאג לגבי כבוד ויוקרה. כבוד הוא הדעה של שאר העולם. כשאתה יכול לשאול מה דעתם של אנשים שאת דעתם אתה מכבד, מה מוסיף לך הערכת דעתם של אנשים שאתה אפילו לא מכיר? [4]
זאת עצה שקל לתת. קשה לקבל, בייחוד כשאתה צעיר. [5] כבוד ויוקרה הם כמו מגנט רב עוצמה שעוטף אפילו את אמונותיך לגבי מה אתה נהנה ממנו. הוא גורם לך לעבוד לא על מה שאתה אוהב, אלא על מה שהיית רוצה לאהוב.
זה מה שגורם לאנשים לנסות לכתוב רומנים, למשל. הם אוהבים לקרוא רומנים. הם שמים לב שאנשים שכותבים אותם זוכים בפרסי נובל. מה יכול להיות נפלא יותר, הם חושבים, מאשר להיות סופר? אך לאהוב את הרעיוןשל להיות סופר זה לא מספיק; אתה צריך לאהוב את העבודה עצמה של לכתוב רומן אם אתה עתיד להיות טוב בזה; אתה צריך לאהוב להמציא שקרים משוכללים.
יוקרה היא בעצם השראה מאובנת. אם תעשה מה שלא יהיה טוב מספיק, תשיג יוקרה. רבים מהדברים שאנו רוחשים להם כבוד כיום היו רחוקים מאד מכך בהתחלה. ג'אז למשל- בעצם כמעט כל צורה מבוססת של אמנות. אז פשוט עשה את מה שאתה אוהב, ותן ליוקרה לדאוג לעצמה.
יוקרה מסוכנת במיוחד לשאפתנים. אם תרצה לגרום לאנשים שאפתניים לבזבז את זמנם על מטלות כלליות, הדרך לעשות זאת היא להשתמש בפיתיון של יוקרה. זה המתכון שגורם לאנשים לתת הרצאות, לכתוב מבוא לספר, להשתתף בוועדה, להיות ראשי מחלקות, וכו'. אולי כלל טוב הוא פשוט להימנע מכל מטלה שיש בה יוקרה וכבוד. אם זה לא היה מטלה מעיקה, לא היו צריכים להפוך אותה ליוקרתית.
כמו כן, אם אתה מעריץ שני סוגי עבודות באופן שווה, אך אחד מהם יוקרתי יותר, אתה כנראה צריך לבחור בשני. דעותיך לגבי מה ראוי להערצה יהיו תמיד מושפעות במקצת על ידי יוקרה, כך שאם השניים נראים לך שווים, אתה כנראה מעריץ יותר בכנות את הפחות יוקרתי.
הכוח הגדול השני שמסיט אנשים הוא כסף. כסף כשלעצמו הוא לא כל כך מסוכן. אם יש משהו שאפשר להרוויח בו טוב אך מיחסים לו בוז, כמו למשל טלמרקטינג או זנות או עורכי דין המתמחים בנזקי גוף, אנשים שאפתניים לא נמשכים אליו. עבודות מהסוג הזה בסופו של דבר נעשות על ידי אנשים ש"פשוט מנסים להתפרנס." (טיפ: המנע מכל תחום שהעוסקים בו אומרים את זה.) הסכנה היא כשכסף מעורב בכבוד, כמו למשל, חוקי חברות, או רפואה. קריירה רווחית ובטוחה יחסית עם קצת יוקרה מינימאלית אוטומטית, היא פיתוי מסוכן למישהו צעיר, שעוד לא חשב על מה הוא אוהב באמת.
המבחן לגלות אם אנשים באמת אוהבים את מה שהם עושים הןא האם הם היו עושים את זה אפילו אם לא היו משלמים להם- אפילו אם הם היו חייבים לעבוד בעבודה אחרת כדי להתפרנס. כמה עורכי דין המתמחים בדיני חברות היו ממשיכים בעבודתם הנוכחית אם הם היו חייבים לעשות אותה בחינם, בזמנם החופשי, ונאלצים לעבוד כמלצרים על מנת לתמוך בעצמם כלכלית?
מבחן זה שימושי במיוחד בבחירה בין כמה סוגים שונים של עבודה אקדמאית, כי התחומים שונים מאד זה מזה בהתייחס לשאלה הזאת. רוב המתמטיקאים הטובים היו עובדים על מתמטיקה אפילו אם לא היו משרות כפרופסורים למתמטיקה כלל, בעוד שבמחלקות בקצה השני של הספקטרום, ההיצע של משרות הוראה הוא המניע העיקרי: אנשים יעדיפו להיות פרופסורים לספרות אנגלית מאשר לעבוד בסוכנות פרסום, ופרסום מאמרים היא הדרך להתחרות על עבודות כאילו. מתמטיקה תקרה גם ללא מחלקות מתמטיקה, אך זאת עובדת קיומם של סטודנטים לספרות אנגלית, ומכאן משרות ללמד אותם, שגורם לכל אותם אלפי מאמרים משמימים על מגדר וזהות ברומנים של קונרד. אף אחד לא עושה את זה בגלל שכיף לו.
העצה של ההורים נוטה לטעות לכיוון הכסף. זה נראה בטוח לומר שיש יותר סטודנטים שרוצים להיות סופרים ושהוריהם רוצים שיהיו רופאים מאשר סטודנטים שרוצים להיות רופאים ושהוריהם רוצים שיהיו סופרים. הילדים חושבים שהוריהם "חומרניים". לא בהכרח. כל ההורים נוטים להיות שמרניים יותר כלפי ילדיהם מאשר כלפי עצמם, פשוט כי כהורים, הם חולקים את הסיכון יותר מאשר את הרווח הפוטנציאלי. אם ילדך בן השמונה מחליט לטפס על עץ גבוה, או ביתך בגיל ההתבגרות מחליטה לצאת עם עבריין מקומי, אתה לא תחלוק איתם את ההתרגשות, אף אם בנך ייפול, או שבתך תיכנס להריון, אתה תיאלץ לשאת בתוצאות.
משמעת
עם כוחות כל כך חזקים שמסיטים אותנו, אין פלא שזה כל כך קשה לנו לגלות על מה אנו אוהבים לעבוד. מגיל הילדות המוקדמת נגזר גורלם של רוב האנשים על ידי קבלת האקסיומה שעבודה = כאב. כמעט כל מי שחמק מכך התפתה לעבר הסלעים על ידי כסף או יוקרה. כמה בכלל מגלים אי פעם משהו שהם אוהבים לעבוד עליו? אולי כמה מאות אלפים מתוך מיליארדים.
קשה למצוא עבודה שאתה אוהב; זה חייב להיות כך, אם כל כך מעט מצליחים. אז אל תזלזל במשימה הזאת. ואל תרגיש רע עם עצמך אם עדיין לא הצלחת. בעצם, אם אתה מודה בינך לבין עצמך שאתה לא מרוצה, אתה כבר צעד אחד לפני רוב האנשים, שנמצאים עדיין בשלב ההכחשה. אם אתה מוקף עמיתים לעבודה שטוענים כולם שהם נהנים מעבודה שאתה חש בוז אליה, רוב הסיכויים שהם משקרים לעצמם. לא בהכרח, אך קרוב לודאי.
למראת שלעשות עבודה יוצאת מן הכלל דורש פחות משמעת ממה שאנשים חושבים- כי הדרך לעשות עבודה יוצאת מן הכלל היא למצוא משהו שאתה תאהב כל כך עד שלא תיאלץ לכפות על עצמך את עשייתה- מציאת עבודה שתאהב זה דבר שדורש בדרך כלל משמעת. כמה אנשים ברי מזל יודעים בגיל 12 מה הם רוצים לעשות, ופשוט גולשים קדימה כאילו הם היו על פסי רכבת. אך זה כנראה היוצא מן הכלל. לעתים קרובות יותר, לאנשים שעושים עבודה יוצאת דופן יש קריירה עם מסלול של כדור פינג פונג. הם הולכים לאוניברסיטה ללמוד א', נושרים ומקבלים עבודה בתחום ב', ואז הם מתפרסמים בכלל ב-ג' אחרי שהתחילו את זה בכלל כמשהו צדדי.
לפעמים קפיצה מתחום אחד של עבודה לתחום אחר הוא סימן לאנרגיה, ולפעמים זה סימן לעצלנות. האם אתה נושר מהלימודים, או סולל באומץ דרך חדשה? בדרך כלל אתה בעצמך לא יכול לדעת. רבים מהאנשים שאחר כך יעשו דברים יוצאי דופן נראים כאכזבות בתחילת דרכם, כשהם מנסים למצוא את הנישה שלהם.
האם יש איזשהו מבחן שתוכל להשתמש בו כדי לשמור על עצמך ישר? אחד יכול להיות לנסות לעשות עבודה טובה בכל מה שתעשה, אפילו אם אתה לא אוהב את זה. אז לפחות תדע שאתה לא משתמש בחוסר שביעות רצון כתירוץ לעצלנות. אולי חשוב יותר, תתרגל לעשות דברים בצורה טובה.
מבחן נוסף שתוכל להשתמש בו: תמיד תיצור. למשל, אם יש לך משרה רגילה שאתה לא לוקח ברצינות כי אתה מתכנן להיות סופר, האם אתה מייצר? האם אתה כותב דפי סיפורת, לא משנה כמה גרועים הם? כל עוד אתה מייצר, תדע שאתה לא רק משתמש בחזיון המטושטש של הרומן הגדול שאתה מתכנן לכתוב יום אחד כסם מרגיע. המראה שלו יופרע על ידי זה הלקוי בצורה מוחשית כל כך שאתה בעצם כותב.
"תמיד תייצר" היא גם דרך טובה לגלות את העבודה שאתה אוהב לעשות. א תיטול על עצמך את האילוץ הזה, אוטומטית זה ידחוף אותך הרחק מדברים שאתה חושב שאתה אמור לעבוד עליהם, לעבר דברים שאתה באמת אוהב. "תמיד תייצר" יגלה את עבודת חייך באותה דרך שמים, בעזרת כוח הכובד, מגלים את החור בגגך.
כמובן, שלגלות מה אתה אוהב לעבוד עליו לא אומר שאתה מייד עובד על זה. זאת שאלה נפרדת. ואם אתה שאפתן, עליך לשמור אותן נפרדות: עליך לעשות מאמץ מודע לשמור את הרעיונות שלך לגבי מה אתה רוצה לעשות מלהיות מזוהמים ממה שנראה אפשרי. [6]
זה כואב לשמור על ההפרדה הזאת, כי זה כואב לראות את הפער ביניהם. כך שרוב האנשים מראש מורידים את רמת הציפיות שלהם. למשל, אם תשאל באופן מקרי אנשים ברחוב אם הם היו רוצים לדעת לצייר כמו לאונרדו, תמצא שרובם יגידו משהו בדומה ל- "או, אני לא יודע לצייר" זאת יותר הצהרת כוונות מאשר תיאור עובדה; משמעותו, אני לא מתכוון לנסות. כי בעצם, אם תיקח קבוצה מקרית של אנשים מהרחוב ואיך שהוא תגרום להם לעבוד הכי קשה שהם יכולים על ציור במשך עשרים השנים הבאות, הם יתקדמו רחוק בצורה מפתיעה. אך זה ידרוש מאמץ מוסרי גדול; זה דורש להתבונן לכישלון בעיניים יום-יום במשך שנים. וכך על מנת להגן על עצמם אנשים אומרים "אני לא יכול."
עוד משפט קשור ששומעים לעיתים קרובות הוא שלא כולם יכולים לעשות את מה שהם אוהבים - מישהו צריך לעשות את העבודות השחורות. באמת? איך אתה מאלץ אותם? בארה"ב המנגנון היחיד לאלץ אנשים לעשות עבודות לא נעימות הוא הגיוס, וזה לא היה בשימוש למעלה מ- 30 שנה. כל מה שאנו יכולים הוא לעודד אנשים לעשות עבודה לא נעימה, עם כסף וכבוד.
אם יש משהו שאנשים עדיין לא יעשו, אז כנראה שהחברה תיאלץ להסתדר בלעדיהם. זה מה שקרה עם משרתים. במשך אלף שנים זאת הייתה הדוגמה הקלאסית לעבודה ש"מישהו צריך לעשות." ובכל זאת באמצע המאה העשרים משרתים בפוט נעלמו בארצות עשירות, והעשירים פשוט נאלצו להתמודד עם זה.
כך שבעוד יש דברים שמישהו צריך לעשות, רוב הסיכויים שמי שאומר זאת על איזה שהיא עבודה ספציפית טועה. רוב העבודות הלא נעימות יהפכו לאוטומטיות או לא יעשו אם אף אחד לא יהיה מעוניין לעשות אותן.
שני נתיבים
ישנו עוד מובן ל "לא כל אחד יכול לעשות את מה שהוא אוהב" אמיתי לא פחות. אדם צריך להתפרנס, וזה קשה להתפרנס מעבודה שאתה אהב. ישנם שני נתיבים ליעד הזה:
הנתיב האורגאני: ככל שאתה נעשה חשוב ומפורסם יותר, הגדל בהדרגה את החלקים בעבודתך שאתה אוהב על חשבון החלקים שאינך אוהב.
נתיב שתי העבודות: עבוד על מה שאתה לא אוהב על מנת לקבל כסף כדי לעבוד על מה שאתה אוהב.
המסלול האורגאני נפוץ יותר. הוא קורה באופן טבעי לכל מי שעושה עבודה טובה. אדריכל צעיר מוכרח לקבל כל עבודה שהוא יכול להשיג, אך אם הוא טוב הוא בהדרגה יתקדם לעמדה בה הוא יוכל לבחור מבין פרויקטים. החיסרון במסלול זה הוא שהוא איטי ולא בטוח. אפילו קביעות היא לא חופש אמיתי.
למסלול שתי העבודות יש כמה וריאציות תלוי כמה זמן אתה עובד בשביל כסף כל פעם. בקצה אחד יש את ה"משרה המלאה", אתה עובד בשעות הרגילות בעבודה המספקת לך כסף, ועובד על מה שאתה אוהב בזמנך הפנוי. בקצה השני אתה עובד בעבודה כלשהי עד שאתה לא צריך לעבוד בעבור כסף אף פעם.
מסלול שתי העבודות פחות נפוץ מהמסלול האורגאני, כי הוא דורש בחירה מכוונת. הוא גם מסוכן יותר. החיים נוטים להיות יקרים יותר ככל שאתה מתבגר, כך שקל להישאב לעבוד יותר בעבודת הכסף - יותר ממה שתכננת. וגרוע יותר, כל דבר שאתה עובד עליו משנה אותך. אם אתה עובד יותר מידי על דברים משעממים, מוחך יירקב. והמשרות המשתלמות ביותר הן גם המסוכנות ביותר, כי הן דורשות את מלוא תשומת הלב שלך.
היתרון במסלול שתי העבודות הוא שהוא מאפשר לך לקפוץ מעבר למכשולים. נוף העבודות האפשריות איננו שטוח; ישנם קירות בגבהים משתנים בין סוגי עבודות שונים. [7] הטריק של מיקסום החלקים בעבודתך שאתה אוהב יכול להביא אותך מארכיטקטורה לעיצוב מוצרים, אך כנראה שלא למוסיקה. אם אתה מרוויח כסף בעבודה אחת ואז עובד על אחרת, יש לך יותר חופש בחירה.
באיזה מסלול כדאי לך לבחור? זה תלוי עד כמה אתה בטוח במה שאתה רוצה לעשות, כמה טוב אתה בציות להוראות, עם כמה סיכון אתה יכול להתמודד, והסיכויים שמישהו ישלם (בזמן חייך) בעבור מה שתרצה לעשות. אם אתה בטוח בכיוון הכללי שבו תרצה לעבוד, וזה תחום בו סביר שאנשים ישלמו לך בעד העבודה, כנראה שעדיף לך לבחור במסלול האורגאני. אך אם אינך יודע על מה תרצה לעבוד, או שאינך אוהב לקבל הוראות, אולי עדיף שתבחר במסלול שתי העבודות, אם תוכל להתמודד עם הסיכונים.
אל תחליט מוקדם מידי. ילדים שיודעים מה הם רוצים נראים מרשימים, זה נראה כאילו הם גילו את התשובה לאיזו שהיא בעיה במתמטיקה לפני הילדים האחרים. יש להם תשובה, זה ברור, אך רוב הסיכויים שהיא שגויה.
חברה שלי שהיא רופאה די מצליחה מתלוננת כל הזמן על עבודתה. כשאנשים שרוצים להירשם ללימודי רפואה מבקשים ממנה עצה, היא רוצה לנער אותם ולצעוק "אל תעשו זאת!" (אך היא לעולם לא עושה זאת.) איך היא נקלעה למצב הזה? בתיכון היא כבר רצתה להיות רופאה. והיא כל כך שאפתנית והחלטית עד שהיא התגברה על כל מכשול שהיה בדרך - כולל, למרבה הצער, העובדה שהיא לא אהבה את זה.
עכשיו היא חיה חיים שבחרה עבורה נערה בתיכון.
כשרתה צעיר, אתה מקבל את הרושם שתקבל מספיק מידע שתצטרך לקבלת החלטה לפני שתצטרך להחליט. אך זה בודאי לא כך לגבי עבודה. כשאתה מחליט מה לעשות אתה צריך לפעול עם מידע חסר עד כדי גיחוך. אפילו באוניברסיטה אתה מקבל מושג מאד קלוש לגבי איך יהיו כל מיני סוגי עבודות. במקרה הטוב יהיו לך כמה מנחים, אך לא בכל עבודה יש מנחים, ובאילו שיש לא מלמדים אותך יותר ממה שלהיות נער המחבט בבייסבול מלמד אותך על לשחק בייסבול.
בעיצוב החיים, כמו בעיצוב רוב הדברים, אתה מקבל תוצאות טובות יותר אם אתה משתמש באמצעים גמישים. כך שאלמלא אתה די בטוח שאתה יודע מה אתה רוצה לעשות, ההימור הבטוח ביותר יכול להיות בחירת סוג עבודה שיכול להפוך גם לאורגאני וגם למסלול שתי עבודות. זה כנראה חלק מהסיבה בגללה בחרתי במחשבים. אתה יכול להיות פרופסור, או להרוויח הרבה כסף, או להפוך את זה לכל מיני צורות עבודה אחרות.
זה גם נבון לחפש מוקדם עבודות שמאפשרות לך לעשות כל מיני דברים, כדי שתוכל ללמוד מהר יותר איך זה לעבוד בהן. ולהיפך, הגרסה הקיצונית של מסלול שתי העבודות מסוכנת כי היא מלמדת אותך כל כך מעט על מה אתה אוהב. אם אתה עובד קשה עשר שנים כסוחר איגרות חוב, במחשבה שתתפטר ותכתוב רומנים כשיהיה לך מספיק כסף, מה קורה כשאתה מתפטר ומגלה שבעצם אתה לא אוהב לכתוב רומנים?
רוב האנשים יגידו, אני מוכן לחיות עם בעיה כזאת. תן לי מליון דולר ואני כבר אמצא מה לעשות. אך זה קשה יותר ממה שזה נראה. אילוצים מעצבים את חייך. הסר אותם ולרוב האנשים אין מושג מה לעשות: ראו מה קורה לזוכים בלוטו או לאלו שיורשים סכומים גדולים. עד כמה שאנשים חושבים שהם רוצים ביטחון כלכלי, המאושרים ביותר הם לא אלו שיש להם אותו, אלא אלו שאוהבים את מה שהם עושים. כך שתכנית שמבטיחה חופש על חשבון הידיעה מה לעשות איתו עשויה להתגלות כלא כל כך טובה כפי שנראה בהתחלה.
בכל מסלול שתבחר, צפה למאבק. מציאת עבודה שתאהב היא משימה קשה מאד. רוב האנשים נכשלים. אפילו אם תצליח, זה נדיר להיות חופשילעבוד על מה שאתה רוצה עד שאתה בשנות השלושים או הארבעים שלך. אך אם מטרתך ברורה לך רוב הסיכויים שתגיע אליה. אם אתה יודע שאתה יכול לאהוב עבודה, אתה כבר קרוב הביתה, ואם אתה יודע איזה עבודה אתה אוהב, פרקטית, אתה כבר שם.
הערות
[1] כיום אנו עושים את ההיפך: כשאנו מאלצים ילדים לעשות עבודה משעממת, כמו חישובים מתמטיים, במקום להודות פשוט שזה משעמם, אנו מנסים להסוות את זה בעיטורים שטחיים.
[2] אב אחד סיפר לי על תופעה קשורה: הוא מצא את עצמו מסתיר מפני משפחתו עד כמה הוא נהנה מעבודתו. כשהוא רצה ללכת לעבוד ביום שבת, הוא גילה שיותר קל לו להגיד שזה בגלל שהוא "היה חייב" בגלל סיבה כלשהי, מאשר להודות שהוא העדיף לעבוד מאשר להיות איתם בבית.
[3] משהו דומה קורה עם שכונות מגורים רחוקות מלב העיר. הורים עוברים לשם כדי לגדל ילדים בסביבה בטוחה, אך השכונות הללו כל כך משעממות ומלאכותיות עד שכשהילדים מגיעים לגיל 15 הם משוכנעים שכל העולם משעמם.
[4] אני לא מנסה לטעון שחברים אמורים להיות הקהל היחידי לעבודתך. ככל שתעזור ליותר אנשים, כן עדיף. אך החברים צריכים להיות המצפן שלך.
[5] דונלד הל אמר שצעירים שמתיימרים להיות משוררים טועים באובססיביות שלהם לגבי הוצאתם לאור. אך אתה יכול לדמיין מה זה יעשה לבן 24 שהשיר שלו מתפרסם בניו יורקר. עכשיו, עבור אנשים שהוא פוגש במסיבות, הוא משורר אמיתי. בעצם הוא לא טוב יותר או גרוע יותר משהיה קודם, אך לקהל חסר מושג שכזה, האישור של בעל סמכות רשמי יוצר את ההבדל. כך שזו בעיה קשה יותר ממה שהל הבין. הסיבה שהצעירים מחשיבים כל כך את היוקרה היא שהאנשים שהם רוצים להרשים הם חסרי אבחנה.
[6] זה איזומורפי לעיקרון שאתה צריך למנוע מאמונותיך לגבי איך הדברים לאשורם מלהזדהם על ידי איך שהיית רוצה שהם יהיו. רוב האנשים נותנים להם להתערבב ללא אבחנה. הפופולאריות הנמשכת של הדת היא המדד הברור ביותר של עובדה זאת.
[7] מטפורה מדויקת יותר תהיה לומר שגרף העבודה לא מחובר היטב.
All rights reserved (c) Paul Graham