מה שאסור לך להגיד - מאת פול גרהם
תרגום לעברית - עמיחי היינס
האם ראית פעם תמונה ישנה שלך, והמראה שלך הביך אותך? האם באמת התלבשנו כך? אכן כן. ולא היה לנו מושג כמה מטופשים נראינו. זוהי טבעה של האופנה להיות בלתי נראית, בדומה לתנועת כדור הארץ שהיא בלתי נראית לכולנו בזמן שאנו רוכבים עליו.
מה שמפחיד אותי הוא שיש גם אופנות מוסריות. הן שרירותיות באותה מידה, ובלתי נראות באותה מידה לרוב האנשים. אך הן מסוכנות הרבה יותר. אופנה נחשבת בטעות לעיצוב טוב, אופנה מוסרית נחשבת בטעות לטוב. אם תתלבש מוזר, יצחקו עליך. אם תפר אופנה מוסרית תסתכן בפיטורין, חרם, כלא או אפילו מוות.
אם היית יכול לנסוע אחורה במכונת זמן, דבר אחד היה נשאר נכון לא משנה לאן היית מגיע: היית צריך לשים לב מה אתה אומר. דעות שנחשבות חסרות ערך יכלו לסבך אותך בצרות. כבר אמרתי לפחות דבר אחד שהיה מסבך אותי בצרות גדולות ברוב אירופה במאה השבע עשרה, ואכן גלילאו הסתבך בצרה גדולה כשאמר זאת - שכדור הארץ זז. [1]
חנונים תמיד מסתבכים בצרות. הם אומרים דברים לא במקומם מאותן סיבות שהם מתלבשים לא לפי האופנה ויש להם רעיונות טובים: הם פחות מוגבלים על ידי המוסכמות.
זה נראה כדבר קבוע לאורך ההסטוריה: בכל תקופה, אנשים האמינו בדברים פשוט מגוחכים, והאמינו בעוצמה שכזאת שהיית מסתבך בצרות נוראיות אם היית מביע דעה שונה.
האם העידן בו אנו חיים כיום שונה? לכל מי שקרא קצת הסטוריה, התשובה היא כמעט בוודאות לא. זה יהיה צירוף מקרים יוצא דופן אם זמנינו הוא אכן התקופה הראשונה בה הצלחנו להבין כל דבר לאשורו.
זו מחשבה מקניטה: אנו מאמינים בדברים שאנשים בעתיד יחשיבו למגוחכים. מה היה אדם שמגיע אלינו לביקור אחורה בזמן מהעתיד צריך להיזהר מלומר? זה מה שאני רוצה לחקור כאן. אך אני רוצה להעשות יותר מפשוט לזעזע את כולם על ידי הכפירה היומית. אני רוצה למצוא מתכונים כלליים לגילוי מה שאסור להגיד, בכל תחום.
מבחן הקונפורמיסט
הבה נתחיל במבחן: האם יש לך דעות כל שהן שהיית נמנע מלהביע בפני קבוצת חבריך?
אם התשובה היא לא, אולי כדאי שתעצור ותחשוב על כך. אם כל אמונותיך הן דברים שאתה אמור להאמין בהם, האם יתכן שיש כאן צירוף מקרים? רוב הסיכויים שלא. רוב הסיכויים שאתה פשוט מאמין במה שאומרים לך.
האפשרות השניה היא שאתה בוחן כל שאלה באופן עצמאי ומגיע לאותה מסקנה בדיוק הנחשבת למקובלת בימינו. זה נראה בלתי סביר, כי תצטרך גם לעשות את אותן שגיאות. יצרני מפות מכניסים בכוונה תחילה שגיאות קטנות למפות על מנת שיוכלו לגלות מי העתיק מהם. אם במפה אחרת יש את אותה טעות, זאת ראיה משכנעת ביותר.
כמו בכל תקופה אחרת בהיסטוריה, מפתינו המוסרית כמעט בוודאות מכילה כמה טעויות. וכל מי שעושה את אותן הטעויות כניראה לא עשה אותן בשוגג. זה יהיה כמו מישהו שיטען שבאופן עצמאי הוא החליט בשנת 1972 שמכנסי ג'ינס רחבים למטה הם רעיון טוב.
אם אתה מאמין בכל מה שאתה אמור להאמין עכשיו, איך אתה יכול להיות בטוח שלא היית מאמין בכל מה שהיית אמור להאמין בו אם היית גדל ומתחנך בקרב בעלי המטעים לפני מלחמת האזרחים בדרום ארה"ב, או בגרמניה של שנות ה-1930 או בקרב המונגוליים ב-1200, לצורך העניין? כניראה שהיית.
בחזרה לעידן של מושגים כמו "יציב שכלית ורגשית", "שהשתלב היטב", "שהתערה בחברה", "שהסתגל היטב", נראה היה שמשהו לא בסדר בך אם חשבת על דברים שלא העזת להגיד בקול רם. זה נראה הפוך. במעט בוודאות, משהו לא בסדר בך אם אתה לא חושב על דברים שאתה לא מעיז להגיד בקול רם.
צרות
מה אסור לנו להגיד? דרך אחת למצוא את הרעיונות הללו היא פשוט להסתכל על דברים שאנשים אומרים, ומסתבכים בצרות בשל כך.[2]
כמובן שאנו לא פשוט מחפשים אחר דברים שאסור לנו להגיד. אנו מחפשים דברים שאסור לנו להגיד ושהם אמת, או שלפחות יש להם סיכוי מספיק להיות אמת שהשאלה צריכה להישאר פתוחה. אך קרוב לוודאי שמרבית הדברים שאנשים מסתבכים בצרות בגללם אכן היו עוברים את הקריטריון השני והפחות מחמיר. אף אחד לא מסתבך בצרות אם הוא טוען ש 2 + 2 = 5, או שהאנשים בבית שמש הם בגובה 3 מטר. ניתן להתייחס להצהרות שכאילה שברור מאליו שהן לא נכונות כאל בדיחות, או במקרה הגרוע כעל עדות לאי שפיות, אך כניראה שאף אחד לא יתעצבן בגללן. המשפטים שמעצבנים אנשים הם אילו שהם מודאגים שיש סיכוי שיאמינו בהם. אני חושד שהמשפטים שמרגיזים הכי הרבה הם אילו שהם חוששים שיתכן והם אמת.
אם גלילאו היה אומר שהאנשים בפדובה בגובה 3 מטר, היו מתייחסים אליו כאל אדם מוזר אך לא מסוכן. אך להגיד שכדור הארץ מסתובב סביב השמש - זה דבר אחר לגמרי. הכנסיה ידעה שזה יגרום לאנשים לחשוב.
ללא ספק, בהביטנו על העבר, כלל אצבע זה עובד מצויין. הרבה אמירות שאנשים הסתבכו בגללן בצרות נראות היום לא מזיקות. כך שסביר שמבקרים מהעתיד יסכימו עם לפחות כמה מהאמירות שגורמות לאנשים להסתבך בצרות כיום. האם אין לנו כיום אנשים כמו גלילאו? לא סביר.
למצוא אותם, שים לב לדעות שגורמות לאנשים להסתבך בצרות, והתחל לשאול, היתכן וזאת האמת? טוב, אולי זאת כפירה (או כל שווה ערך מודרני אחר), אך אולי יתכן וזאת גם האמת?
כפירה
כך לא נקבל את כל התשובות. מה אם אף אחד עוד לא הסתבך בצרות עדיין בקשר לרעיון מסויים? מה אם רעיון מסויים הוא כל כך רדיואקטיוי ושנוי במחלוקת שאף אחד לא מעז להביע אותו בפומבי? איך נמצא גם אותם?
דרך אחרת היא ללכת בעקבות המילה הזאת, כפירה. בכל תקופה בהיסטוריה, היו מן הסתם תוויות שהודבקו לאמירות כדי לבטל אותן לפני שמישהו הספיק לשאול אם הן אמת או לא. "חילול הקודש", "נאצה", ו-"כפירה" היו תויות כאלה לאורך חלק נכבד מההיסטוריה המערבית, קצת קרוב יותר לימינו אנו, התויות היו: "לא ראוי", "לא מכובד", ו-"לא פטריוטי" או פשוט: "בוגד". כיום התויות הללו איבדו מעוקצן. זה תמיד קורה. כיום השימוש בהן הוא ברובו אירוני. אך בזמנן הן היו כח ממשי.
המילה "תבוסתן", למשל, חסרת כל קונוטציה פוליטית כיום. אך בגרמניה ב-1917 היא היתה נשק, השתמש בו לודנדורף בטיהור פוליטי של אילו שהעדיפו משא ומתן בדרכי שלום. בתחילת מלחמת העולם השניה צ'רצ'יל ותומכיו עשו שימוש נרחב במילה על מנת להשתיק את יריביהם. ב-1940, כל טיעון נגד המדיניות האגרסיבית של צ'רצ'יל היתה "תבוסתנית". האם זה היה טוב או רע? באופן אידיאלי, אף אחד לא הרחיק מספיק כדי לשאול את השאלה הזאת.
גם כיום יש תויות כאלה, כמובן, די הרבה בעצם, החל ב-"לא ראוי" הכוללני עד ל-"מעורר מחלוקת" הנורא. בכל תקופה, אמור להיות קל לגלות את התויות הללו, פשוט על ידי צפיה באיך אנשים קוראים לרעיונות שהם לא מסכימים איתם מלבד - לא אמת. כשפוליטיקאי אומר שיריבו טועה, זאת ביקורת ישירה, אך כשהוא תוקף אמירה כ-"מעוררת מחלוקת" או "גזענית" במקום לטעון שהיא לא נכונה, אנו צריכים להתחיל לשים לב.
כך שדרך נוספת לגלות על אילו מהטבו (ברבים) שלנו דורות עתידיים יצחקו היא להתחיל בתויות. קחו למשל את התוית - "סקסיסטי", ונסו לחשוב על רעיונות שהיו נקראים כך. ואז לגבי כל אחד שאלו, היתכן וזה אמיתי?
פשוט להתחיל לרשום רעיונות באופן מקרי? כן, כי הם לא יהיו מקריים בעצם. הרעיונות שצצים ראשונים בראשהם הכי סבירים. הם יהיו דברים שכבר שמת לב אליהם אך לא הרשית לעצמך לחשוב עליהם.
בשנת 1989 קבוצת חוקרים מוצלחת במיוחדעקבו אחרי תנועות העיניים של מפענחי רדיולוגיה בזמן שהם היו סורקים תצלומי רנטגן בחיפוש אחר סימנים של סרטן ריאות. [3] הם גילו שאפילו כשהמפענחים פיספסו גוש סרטני, עיניהם התמהמהו למראהו. חלק ממוחם ידע שיש שם משהו; זה פשוט לא חילחל כל הדרך מעלה למידע מודע. אני חושב שהרבה מחשבות כפירה כבר קיימות במוחנו. אם רק נכבה זמנית את הצנזורה העצמית שלנו, הן יהיו הראשונות לצוץ.
זמן ומרחב
אם היינו יכולים להביט לתוך העתיד זה היה ברור מאליו על אילו מהטבו (ברבים) הם היו צוחקים. לא ניתן לעשות זאת, אך ניתן לעשות משהו קרוב: אפשר להסתכל על העבר. דרך אחרת לגלות מה לא נכון בצורת החשיבה שלנו היא להסתכל על מה שהיה מקובל בעבר והיום אין להעלותו על הדעת.
שינויים מהעבר להווה מהווים התקדמות לפעמים. בתחום כמו פיסיקה, אם אנו לא מסכימים עם דורות העבר זה בגלל שאנו צודקים והם טועים. אך זה הופך במהירות לפחות אמיתי ככל שמתרחקים מהודאות של המדעים המדוייקים. כשמגיעים לשאלות חברתיות, רבים מהשינויים הם פשוט עניין של אופנה. הקונסנזוס בלתי יציב ומתנדנד כמו שולי החצאית.
אנו יכולים לדמיין את עצמינו כחכמים בהרבה ומוסריים בהרבה מהדורות הקודמים לנו, אך ככל שקוראים יותר הסטוריה, כך נראה שזה פחות נכון. אנשים בעבר היו דומים לנו מאד. לא גיבורים ולא ברבריים. דעותיהם באשר הם, היו רעיונות שאנשים סבירים יכלו לחשוב.
כך שהנה מקור נוסף לרעיונות כפירה. מצאו את ההבדלים בין רעיונות שמקובלים כיום למגוון רעיונות שהיו מקובלים בכל מיני תרבויות בעבר, וראו מה קיבלתם. (במקור במקום "מצאו את ההבדלים" המחבר השתמש ב- diff) [4] כמה יהיו מזעזעים לפי סטנדרטים של היום. נו, טוב; אך אילו יכולים להיות נכונים?
לא חייבים להביט אל העבר על מנת למצוא הבדלים גדולים. בזמננו אנו, בתרבויות שונות יש רעיונות שונים מאוד לגבי מה מותר ומה אסור. כך שאפשר גם לנסות למצוא את ההבדלים בין רעיונות של תרבויות שונות לעומת שלנו. (הדרך הטובה ביותר לעשות זאת היא לבקר אותם.)
אתה עשוי למצוא טבו (ברבים) סותרים. בתרבות אחת זה יכול להיחשב מזעזע לחשוב א', בעוד שבאחרת זה מזעזע לא לחשוב כך. אך אני חושב שבדרך כלל הזעזוע הוא בצד אחד. בתרבות אחת א' נחשב בסדר, ובאחרת זה נחשב מזעזע. ההשערה שלי היא שהצד שמזועזע הוא קרוב לודאי הטועה. [5]
אני חושד שהטבו (ברבים) היחידים שהם יותר מטבו הם אלו השם אוניברסליים, או קרובים לכך. רצח למשל. אך כל רעיון שנחשב לבלתי מזיק באחוז משמעותי מהזמנים והמקומות, ובכל זאת הוא טבו אצלינו, הוא מועמד טוב למשהו שאנו טועים לגביו.
למשל, בגאות של התקינות הפוליטית בתחילת שנות ה-90, אוניברסיטת הארוורד הפיצה פרוספקט לאנשי האקדמיה ולצוות העובדים בו נאמר בין השאר, שזה לא ראוי להחמיא לעמית או לסטודנט על בגדיו. לא עוד "חולצה יפה." אני חושב שעקרון זה נדיר בתרבויות העולם, בעבר או בהווה. יש כניראה יותר מקומות וזמנים בהם זה נחשב מנומס ביותר להחמיא למישהו על לבושו מאשר מקומות בהם זה נחשב ללא מנומס. כך שהסיכוי הוא שזה, בגרסה מעודנת, דוגמה לאחד מהטבו שמבקר מהעתיד היה צריך להיזהר ולהימנע ממנו אם הוא היה מכוון את מכונת הזמן שלו לקיימברידג, מסצוסטס, 1992.
גאוותנים
כמובן שאם באמת יש להם בעתיד מכונות זמן, יהיו להם כניראה חוברות הדרכה מיוחדות לקיימברידג'. זה תמיד היה מקום של דקדקנים, עיר של טרחנים שמקפידים על קוצו של יוד, עיר בה יתקנו את התחביר שלך ואת דעותיך באותה שיחה. ואולי זו עוד דרך למצוא טבו. חפש את הדקדקנים וראה מה יש בתוך ראשם.
ראשי ילדים הם מחסנים לכל הטבו (ברבים) שלנו. זה נראה לנו נכון שהרעיונות של הילדים יהיו מבריקים ונקיים. התמונה של העולם שאנו נותנים להם היא לא רק מפושטת, להתאים למוחם המתפתח, אלא גם מחוטאת, כדי להתאים לרעיונות שלנו על מה שילדים צריכים לחשוב. [6]
אפשר לראות זאת בקנה מידה קטן בקשר לקללות. לרבים מחברי מתחילים להיות ילדים, וכולם משתדלים להמנע משימוש במילים כמו "כוס אמק" ו-"שיט" בטווח שמיעת התינוק, אחרת התינוק יתחיל להשתמש במילים אילו בעצמו. אך מילים אילו הן חלק מהשפה ומבוגרים משתמשים בהן כל הזמן. כך שהורים נותנים לילדיהם מושג לא מדוייק לגבי השפה על ידי הימנעות משימוש במילים הללו. למה הם עושים זאת? כי נראה להם לא ראוי שילדים ישתמשו בכל השפה. היינו רוצים שילדים יראו תמימים. [7]
כמו כן, רוב המבוגרים נותנים לילדים בכוונה תחילה תמונה מעוותת של העולם. אחת הדוגמאות הברורות היא אליהו הנביא בליל הסדר (במקור זה סנטה קלאוס). אנו חושבים שזה חמוד שילדים קטנים מאמינים באליהו הנביא. אך זה גורם לי לתהות, האם אנו עושים זאת למענת או למען עצמינו?
אני לא טוען בעד או נגד הרעיון הזה כאן. זה כניראה בלתי נמנע שהורים ירצו להלביש את מוחם של ילדיהם בבגדי תינוקות חמודים. אני כניראה אעשה אותו דבר. הדבר החשוב לצורך הדיון הזה הוא שכתוצאה מכך, מוחו של נער צעיר מחונך היטב הוא פחות או יותר אוסף שלם של כל הטבו (ברבים) שלנו — ובמצב חדש, כי הם לא הושחתו על ידי הניסיון. כל מה שאנו חושבים שיכול בעתיד להפוך למגוחך, נמצא כמעט בוודאות בראש הזה.
איך נמצא את הרעיונות הללו? על ידי ניסוי מחשבתי כזה, דמיין לך טיפוס שעבד כשכיר חרב באפריקה, אחר כך היה רופא בנפל, אחר כך כמנהל מועדון לילה במיאמי. הפרטים לא חשובים — פשוט מישהו שראה עולם. עכשיו דמיין שאתה יכול להשוות את מה שנמצא בתוך ראשו של בחור זה עם מה שנמצא בתוך ראשה של נערה מחונכת בת 16 מהשכונה. מה הוא חושב שהיה מזעזע אותה? הוא איש העולם הגדול; היא יודעת, או לפחות יש בה את הטבו (ברבים) של ימינו. הפחת אחד מהשני והתוצאה היא מה שאסור לנו להגיד.
מנגנונים
אני יכול לחשוב על דרך נוספת לגלות מה אסור לנו להגיד: להתבונן על תהליךהיווצרות טבו. איך מתחילות אופנות מוסריות, ולמה הן מאומצות? אם נוכל להבין את המנגנון, אולי נוכל להבחין בפעולתו בזמננו אנו.
אופנות מוסריות, כך זה נראה, לא נוצרות באותה צורה שאופנות רגילות נוצרות. אופנות רגילות מתחילות כניראה באופן מיקרי כשכולם מחקים את המוזרויות של איש בעל השפעה. אופנת הנעלים הרחבות בשלהי המאה החמש עשרה באירופה התחילה כי לצ'ארלס השמיני, מלך צרפת היו שש בהונות ברגל אחת. האופנה לשם ג'רי החלה כשהשחקן פרנק קופר אימץ את השם של עיר תעשיה קשוחה באינדיאנה. אופנות מוסריות, כך זה נראה, נוצרות בכוונה תחילה. כשיש משהו שאנחנו לא יכולים להגיד, לעיתים קרובות זה בגלל שקבוצה מסויימת לא מעוניינת בכך.
האיסור יהיה חמור יותר כשהקבוצה עצבנית. האירוניה במקרהשל גלילאו היתה שהוא הסתבך בצרות כשחזר על רעיונותיו של קופרניקוס. קופרניקוס בעצמו לא הסתבך. בעצם קופרניקוס היה פקיד בקתדרלה, והקדיש את ספרו לאפיפיור. אך בזמנו של גלילאו הכנסיה היתה בתהליך גסיסה של הרפורמציה הנגדית והיתה מודאגת הרבה יותר מפני רעיונות לא אורתודוקסיים.
לצורך השקת טבו, קבוצה צריכה להימצא בחצי הדרך בין חולשה לכח. קבוצה בעלת ביטחון עצמי לא זקוקה לטבו שיגן עליה. אין זה נחשב לבלתי ראוי להעיר הערות מזלזלות על אמריקאים או על אנגלים. ובכל זאת קבוצה צריכה להיות חזקה מספיק כדי לאכוף טבו. עד לזמן כתיבת שורות אלו, קופרופילים, כניראה מעטים מידי או חסרי האנרגיות הדרושות לקדם את עניינם לרמה של אורח חיים.
אני חושד שהמקור הפורה ביותר של טבו (ברבים) יתברר כמאבקי כח בהם צד אחד בקושי שומר על עליונותו. זהו המצב בו נמצא קבוצה חזקה מספיק לאכוף טבו, אך באותו זמן חלשה מספיק כדי להזדקק להם.
רוב המאבקים, ולא משנה על מה הם בדיוק, יוצגו כמאבקים בין רעיונות מתחרים. הרפורמציה האנגלית היתה בתחתית מאבק על עושר ועוצמה, אך בסופו של דבר היא הוצגה כמאבק לשימור נפשם של האנגלים מהשפעותיה המשחיתות של רומא. קל יותר לגרום לאנשים ללחום למען רעיון. ויהא הצד המנצח אשא יהיה, גם רעיונותיו יחשבו למנצחים, כאילו אלוהים רצה לאותת את הסכמתו על ידי בחירת הצד הזה כמנצח.
בדרך כלל אנו אוהבים לחשוב על מלחמת העולם השניה כניצחון העולם החפשי על הטוטליטריזם. נוח לנו לשכוח שברית המועצות גם כן היתה בצד של המנצחים.
אני לא אומר שמאבקים הם אף פעם לא על רעיונות, רק שהם יעשו כך שיראו שהם על רעיונות, בין אם הם כך או לא. וכמו שאין דבר כל כך לא אופנתי כמו האופנה הקודמת שנזנחה, אין דבר כל כך שגוי כמו העקרונות של היריב שהובס לאחרונה. אומנות ייצוגית מתאוששת רק עכשיו מקבלה שלה על ידי היטלר וסטלין. [8]
למראת שמקורות האופנה המוסרית שונות ממקורות האופנה בתחום הלבוש, מנגנון הקבלה והאימוץ שלהן דומה למדי. המאמצים הראשונים מונעים על ידי אמביציה: אנשים מודעים לעצמם שרוצים להתבלט מעל ההמון. עם התבססות האופנה תצטרף אליהם קבוצה שניה גדולה בהרבה, המונעת על ידי פחד. [9] קבוצה זאת מאמצת את האופנה לא בשביל להתבלט, אלא בגלל שהם מפחדים להתבלט.
כך שאם אתה רוצה לגלות מה אסור לנו להגיד, בחן את מנגנון האופנה ונסה לחזות מה היא תהפוך לבלתי ניתן לאמירה. איזה קבוצה חזקה אך חוששת, ואיזה רעיונות הם ירצו לדכא? איזה רעיונות הוכתמו על ידי קבוצות כשהן הפסידו במאבק לאחרונה? אם אדם מודע לעצמו הרוצה להתבלט היה רוצה להבדיל את עצמו מאופנות מיושנות (למשל מהוריו), איזה מבין הרעיונות שלהם הוא היה נוטה לדחות? מה אנשים קונבנציונלים-בנפשם מפחדים להגיד?
טכניקה זאת לא תמצא לנו את כל מה שאסור לנו להגיד. אני יכול לחשוב על כמה שאינן תוצאה של אף מאבק שהתקיים לאחרונה. שורשיהם של טבו רבים נעוצים עמוק בעברינו. אך בעזרת גישה זאת, בשילוב עם ארבת הקודמות, ניתן לגלות מספר לא מבוטל של רעיונות שאין להעלות על הדעת.
למה
יש שישאלו, למה בכלל שמישהו ירצה לעשות זאת? למה לדחוף את האף בכוונה תחילה ברעיונות מטונפים ובלתי מכובדים? למה לחטט מתחת לאבנים?
אני עושה זאת, קודם כל, מאותה סיבה שהייתי מסתכל מתחת לאבנים כילד: סקרנות פשוטה. ואני סקרן במיוחד לגבי דברים אסורים. תנו לי לראות ואני אחליט בעצמי.
שנית, אני עושה זאת כי אני לא אוהב להיות טועה. אם, כמו בתקופות אחרות, אנו מאמינים בדברים שאחר כך יראו מגוחכים, אני רוצה לדעת מה הם כך שאני, לפחות, אוכל להמנע מלהאמין בהם.
שלישית, אני עושה זאת כי זה טוב למוח. כדי לעשות עבודה טובה אתה צריך מוח שיכול ללכת לכל מקום. ובמיוחד אתה צריך מוח המתורגל ללכת לאיפה שהוא לא אמור ללכת.
עבודות יוצאות דופן נוטות לנבוע מרעיונות שאחרים פסחו עליהם, ושום רעיון לא נפסח יותר מרעיון בלתי ראוי לחשיבה. הברירה הטבעית, למשל. זה כל כך פשוט. למה אף אחד לא חשב על זה קודם? טוב, זה ברור מאליו. דרוין בעצמו נזהר לכת על קצות אצבעות מסביב להשלכות של התאוריה שלו. הוא רצה להשקיע את זמנו בחשיבה על ביולוגיה, לא בויכוחים עם אנשים המאשימים אותו שהוא אתאיסט.
במדעים במיוחד, יש יתרון גדול ביכולת לבחון ולהטיל ספק בהנחות יסוד. המודוס אופרנדי (אורח הפעולה) של מדענים, או לפחות של הטובים ביניהם, הוא בדיוק זה: חפש מקומות בהם ההנחות המקובלות לא עובדות, ואז נסה להציץ בסקרנות דרך הסדקים וראה מה יש מאחוריהם. זה המקום ממנו מגיעות תיאוריות חדשות.
מדען טוב, במילים אחרות, לא מתעלם מההנחות המקובלות, אלא עושה מאמץ מיוחד לשבור אותן. מדענים מחפשים צרות. זה צריך להיות המודוס אופרנדי של כל חוקר, אך מדענים נראים כאנשים המתעניינים יותר מכולם במה שיש מתחת לאבנים. [10]
למה? יכול להיות שהמדענים פשוט חכמים יותר; רוב הפיסיקאים יכלו, אם צריך, לעבור תכנית לימודים לדוקטורט בספרות צרפתית, אך מעטים הפרופסורים לספרות צרפתית שהיו יכולים ללמוד בהצלחה לדוקטורט בפיסיקה. או שיכול להיות שזה בגלל שבמדעים ברור יותר מה נכון ומה לא נכון, וזה הופך את המדענים לאמיצים יותר. (או שיכול להיות שבגלל שבמדעים ברור יותר אם תיאוריה נכונה או לא, אתה צריך להיות חכם כדי להשיג משרה כמדען, ולא מספיק פשוט להיות פוליטיקאי טוב.)
תהיה הסיבה אשר תהיה, יש כניראה מתאם ברור בין אינטיליגנציה והנכונות לשקול רעיונות מזעזעים. זה לא רק מפני שאנשים חכמים פועלים בכוונה לגלות חורים בחשיבה הקונבנציונלית. אני חושב שמוסכמות פשוט לא מגבילות אותם בצורה חזקה מלכתחילה. אפשר לראות זאת באופן הלבוש שלהם.
ולא רק במדעים הכפירה משתלמת. בכל תחום תחרותי, אפשר לנצח בגדול על ידי ראיית דברים שאחרים לא מעיזים. ובכל תחום יש כניראה כפירות שמעטים מעיזים להגות. בתעשיית המכוניות האמריקאית יש הרבה נפנופי ידיים על ירידה בנתח השוק. ובכל זאת הסיבה ברורה כל כך שכל מתבון חיצוני יכול להסביר זאת בשניה אחת: הם מייצרים מכוניות גרועות. והם עושים זאת כבר כל כך הרבה שנים עד שעכשיו המותגים של המכוניות האמריקאיות הפכו לאנטי-מותגים — משהו שתקנה מכונית אמריקאית אף על פי כן, לא בגללו. קדילק הפסיקה להיות הקדילק של המכוניות בשנת 1970 בערך. ובכל זאת אני חושד שאף אחד לא מעז לומר זאת. [11] אחרת החברות הללו היו מנסות לפתור את הבעיה.
יש יתרונות באימון לחשוב מחשבות אסורות מעבר למחשבות עצמן. זה כמו אימוני מתיחה. כשאתה מתמתח לפני ריצה, אתה מציב את גופך בתנוחות קיצוניות בהרבה ממה שהוא יגיע אליהן בזמן הריצה. אם אתה יכול לחשוב מחשבות כל כך לא שיגרתיות שהן יהיו מסמרי שער לאנשים אחרים, לא יהיו לך בעיות עם טיולים קלים מחוץ לחשיבה השיגרתית שאנשים מכנים יצירתיות.
Pensieri Stretti
כשאתה מוצא משהו שאסור להגיד, מה תעשה עם זה? עצתי היא, אל תאמר זאת. או לפחות, בחר את הקרבות שלך.
נניח שבעתיד תקום תנועה שתאסור את הצבע הצהוב. הצעות לצבוע דברים בצהוב יוכרזו בבוז כ"צהובונים", כמו גם כל מי שיחשד כאוהב את הצבע הזה. אנשים שאוהבים כתום נסבלים אך בהסתייגות ובחשד. נניח שאתה מבין שאין שום דבר רע בצבע הצהוב. אם תכריז זאת בכל הזדמנות, גם אתה תסומן כצהובון, ותמצא את עצמך בהרבה ויכוחים עם אנטי-צהובונים. אם מטרת החיים שלך היא להחזיר את הצבע הצהוב לנורמליות, יתכן וזה מה שאתה רוצה. אך אם אתה מתעניין בעיקר בנושאים אחרים, התווית של צהובון תהיה רק הסחת דעת עבורך. התווכח עם אידיוטים ותיהפך לאידיוט בעצמך.
הדבר החשוב ביותר הוא היכולת לחשוב מה שאתה רוצה, לא להגיד מה אתה רוצה. ואם אתה חושב שאתה צריך להגיד כל מה שאתה חושב, זה עלול למנוע ממך לחשוב מחשבות לא ראויות. אני חושב שמדיניות הפוכה עדיפה. שרטט קו ברור בין מחשבותיך ומהשאתה אומר. בתוך ראשך, כל דבר מותר. בתוך ראשי אני רואה חשיבות בעידוד מחשבות הכי נתעבות, מחפירות ושנויות במחלוקת שאפשר לדמיין. אך, כמו באגודת סתרים, שום דבר מהמתחולל בבניין אסור לספר לאנשים מבחוץ. החוק הראשון של Fight Club הוא, לא מדברים על Fight Club. (סרט על אגודת סתרים)
כשמילטון עמד לבקר באיטליה בשנות ה-1630, סר הנרי ווטון, שהיה השגריר בונציה, אמר לו שהמוטו שלו צריך להיות "i pensieri stretti & il viso sciolto." מחשבות סגורות ופנים פתוחות. חייך לכולם, ואל תאמר להם מה אתה חושב. זאת היתה עצה נבונה. מילטון נטה לווכחנות, והאינקויזיציה היתה קצת חסרת מנוחה בזמנו. אך אני חושב שההבדל בין מצבו של מילטון ושלנו הוא רק בעוצמה. לכל תקופה יש הכפירות שלה, ואם לא תגיע לבית הסוהר בגללן, לפחות תסתבך במספיק צרות שיהפכו את זה להסחת דעת רצינית.
אני מודה שזה נראה פחדני לשתוק. כשאני קורא על ההטרדה שהסיינטולוגים מטרידים את המבקרים אותם [12], או שקבוצות פרו-ישראליות "תופרות תיקים" על אילו שמתבטאים בפומבי על הפרת זכויות אדם בישראל [13], או על אנשים שמפירים את ה-DCMA (הסוכנות האמריקאית לניהול חוזים במשרד ההגנה) [14], חלק ממני רוצה לומר, "מושחתים, נמאסתם, קדימה - ניפגש בחוץ!" הבעיה היא, שיש כל כך הרבה דברים שאי אפשר לומר. אם תגיד את כולם לא ישאר לך זמן לעבודה האמיתית שלך. תאלץ להפוך לנועם חומסקי. [15]
הבעיה עם שמירת מחשבותיך בסוד היא שאתה מפסיד את היתרונות שבדו-שיח. דיון על רעיון מובלי לרעיונות נוספים. כך שהתכנית האופטימלית היא, אם אתה יכול לנהל אותה, היא שיהיו לך כמה חברים שאתה יכול לסמוך עליהם ושתוכל לדבר איתם בחופשיות. זאת לא רק דרך לפיתוח רעיונות; זה גם כלל אצבע טוב לבחירת חברים. האנשים שאתה יכול לדון איתם על רעיונות כפירה מבלי שיתנפלו עליך הם המעניינים ביותר להכיר.
?Viso Sciolto
אני לא חושב שאנו צריכים כל כך את ה- Viso Sciolto כמו ה- pensieri stretti. אולי המדיניות הטובה ביותר היא להסביר שאתה לא מסכים עם הקנאות הקיימת במקרה בתקופתך, אך מבלי להיות ספציפי לגבי מה אתה לא מסכים. קנאים ינסו למשוך אותך, אך אתה לא חייב לענות להם. אם הם מנסים לאלץ אותך להתייחס לשאלה בתנאיהם למשל "האם אתה איתנו או נגדינו?" אתה יכול תמיד לענות פשוט "לא זה ולא זה".
בעצם, תשובה טובה יותר תהיה "עוד לא החלטתי." זה מה שלרי סמרס עשה כשקבוצה ניסתה לדחוק אותו לפינה הזאת. כשהוא הסביר את עצמו מאוחר יותר, הוא אמר "אני לא מסכים לעבור מבחני לטמוס." [16] רבות מהשאלות שאנשים מתלהטים בגללן הן די סבוכות בעצם. אין פרס למי שמוצא את התשובה במהירות.
אם האנטי-צהובונים יוצאים מכלל שליטה ואתה רוצה להילחם בהם, יש דרכים לעשות זאת מבלי להיות מואשם שאתה צהובון. כמו קשת בצבא קדום, אתה רוצה להימנע ממגע ישיר בגוף חיילי האוייב. עדיף להציק להם עם חיצים מרחוק.
דרך אחת לעשות זאת היא להסיט את הדיון רמת הפשטה אחת למעלה. אם אתה טוען נגד צנזורה בכללותה, תוכל להימנע מהאשמות כפירה לגבי מה שיש בספר או בסרט כלשהו שמישהו מנסה לצנזר. אתה יכול לתקוף תוויות במטה-תוויות: תוויות שמתייחסות לשימוש בתוויות על מנת למנוע דיון. משמעות השימוש הנפוץ במונח "תקינות פוליטית" היתה תחילת הסוף של התקינות הפוליטית, כי היא איפשרה לאחד לתקוף את התופעה בכללותה מבלי להיות מואשם באף אחת מהכפירות הספציפיות שהוא רצה לדכא.
דרך נוספת לתקוף היא באמצעות מטפורה. ארתור מילר ערער את יסודות הבית של המועצה לפעילות אנטי אמריקאית בכתיבת המחזה, "הצלוב", על משפטי המכשפות בסלם. הוא מעולם לא התייחס ישירות למועצה ובכך מנע מהם כל דרך להגיב. מה כבר יכלו ה-HUAC לעשות, להגן על משפטי המכשפות בסלם? ובכל זאת המטפורה של מילר נתפשה היטב כך שעד היום הפעילות של המועצה הזאת מתוארת לעיתים קרובות כ"צייד מכשפות".
הטוב ביותר הוא כניראה הומור. לקנאים, תהיה מטרתם אשר תהיה, אין חוש הומור. הם לא יכולים להגיב בסלחנות על בדיחות. הם לא מאושרים בממלכת ההומור כמו אביר על סוס ברחבת קרח. הצניעות הויקטוריאנית, למשל, הובסה כפי הניראה על ידי התייחסות אליה כאל בדיחה. בדומה לגילגול שלה כתקינות פוליטית. "אני שמח שהצלחתי לכתוב את 'הצלוב'," כתב ארתור מילר, "אך במבט לאחור לעתים קרובות חשבתי, הלוואי שהיה לי הטמפרמנט לכתוב קומדיה אבסורדית, זה מה שהתאים יותר למצב." [17]
ABQ
חבר הולנדי אמר לי שאני צריך להשתמש בהולנד כדוגמה לחברה סובלנית. אכן, יש להם מסורת ארוכה של פתיחות. במשך מאות שנים הארצות המישוריות היו המקום ללכת אם רצית לומר דברים שלא יכולת לומר במקומות אחרים, וזה עזר להפוך את האזור מרכז למחקר ותעשיה (שהיו קשורים קשר הדוק ביותר במשך יותר זמן ממה שרוב האנשים חושבים). דקרט, למראת שהוא נחשב צרפתי, עשה את מרבית עבודת החשיבה שלו בהולנד.
ובכל זאת, אני תוהה. ההולנדים כך נדמה, מעמיסים את חייהם בכללים וחוקים. יש כל כך הרבה דברים שאי אפשר לעשות שם; האם באמת אין משהו שאי אפשר לומר שם?
כמובן שהעובדה שהם מעריכים פתיחות היא לא ערובה. מי חושב שהם לא חברה פתוחה? הגנדרנית ההיפוטתית שלנו מהפרוורים חושבת שהיא סובלנית. האם לא לימדו אותה להיות כזאת? שאל את מי שאתה רוצה, והם ישיבו באותה צורה: הם די סובלניים, אך יש להם גבולות בקשר לדברים שהם באמת אסורים. (כמה שבטים ימנעו מ"אסור" כמשהו שיפוטי, וישתמשו במקום זאת במשהו שנשמע נייטרלי יותר כמו "שלילי" או "הרסני".)
מי שגרוע המתמטיקה, יודע זאת, כי הוא מקבל תוצאות לא נכונות במבחנים. אך כשאנשים גרועים בפתיחות הם לא יודעים זאת. בעצם הם נוטים לחשוב את ההיפך. זכרו, זאת טיבה של האופנה להיות בלתי נראית. אפנה לא נראית אופנה למי שמרותק בתוכה. זה פשוט נראה הדבר הנכון לעשותו. רק על ידי הסתכלות ממרחק אנו רואים תנודות ברעיונות של האנשים לגבי הדבר הנכון לעשותו, ואז אפשר לזהות אותם כאופנות.
זמן נותן לנו את המרחק הזה בחינם. ואכן, הגעתן של אופנות חדשות הופך אופנות ישנות לקלות לזיהוי, כי הן נראות כל כך מגוחכות כנגד ההוה. במקום להיות חלק מההמון, עמוד הרחק ככל האפשר וצפה במעשיו. ושים לב במיוחד כשהם מדכאים רעיון. מסנני רשת לילדים ועובדים חוסמים גישה לאתרים המכילים פורנוגרפיה, אלימות ודברי נאצה. ומהם בדיוק "דברי נאצה"? זה נשמע כמו מושג היישר מ- 1984.
תוויות כאלה הן כניראה הרמז החיצוני הגדול ביותר. אם משפט הוא שגוי, זה הדבר הגרוע ביותר שאתה יכול להגיד עליו. אין צורך שתומר עליו שהוא משפט כפירה. ואם הוא לא שגוי, אסור לדכא אותו. כך שאם אתה מוצא משפטים מותקפים כ- X-נים (החלף את X בערכים שלך), בין אם ב- 1630 אם ב- 2030, זה סימן בטוח שמשהוא השתבש. כשאתה שומע שמשתמשים בתוויות כאלה, שאל מדוע.
במיוחד אם אתה שומע את עצמך משתמש בהן. זה לא רק ההמון שאתה צריך ללמוד להתבונן בו ממרחק. אתה צריך להיות מסוגל להתבונן במחשבותיך ממרחק. זה לא רעיון כל כך מהפכני, דרך אגב; זהו ההבדל העיקרי בין ילד ומבוגר. כשילד מתעצבן בגלל שהוא עייף, הוא לא יודע מה קורה. מבוגר יכול להרחיק עצמו מהסיטואציה מספיק על מנת לומר "לא חשוב, אני פשוט עייף." אני לא רואה למה למה אי אפשר בתהליך דומה ללמוד לזהות ולבטל את ההשפעה של אופנות מוסריות.
אתה צריך לצעוד את הצעד הנוסף הזה אם ברצונך לחשוב בבהירות. אך זה קשה יותר כי עכשיו אתה עובד בניגוד למקובל בחברה במקום ללכת איתם. כולם מעודדים אותך לגדול עד לנקודה בה אתה יכול לבטל את מצבי הרוח הרעים שלך. מעטים מעודדים אותך להמשיך לנקודה בה אתה יכול לבטל את הרגשות הרעים של החברה.
איך תוכל לראות את הגל כשאתה המים? הטל ספק ושאל תמיד. זוהי ההגנה היחידה. מה אסור לך להגיד? ולמה?
הערות (קישור למקור באנגלית, אולי אתרגם בעתיד גם את זה)
All rights reserved (c) Paul Graham