התמהמהות טובה ורעה מאת פול גרהם
או: אל תדחה למחר את מה שאתה יכול לעשות היום! האומנם?
תרגום: עמיחי היינס
במקור: Good and Bad Procrastination
כל האנשים המרשימים ביותר שאני מכיר הם מתמהמהים נוראיים. אז יכול להיות שהתמהמהות היא לא דבר כל כך רע?
רוכ האנשים שכותבים על התמהמהות כותבים איך לרפא אותה. אך זה, במובן האמיתי, בלתי אפשרי. ישנם אינסוף דברים אותם היית יכול לעשות. לא משנה על מה אתה עובד, אתה לא עובד על כל הדברים האחרים. כך שהשאלה היא לא איך להמנע מהתמהמהות, אלא איך להתמהמה בצורה טובה.
ישנן שלוש וריאציות של התמהמהות, תלוי מה אתה עושה במקום לעבוד על משהו: אתה יכול לעבוד על (א) כלום, (ב) משהו פחות חשוב, או (ג) משהו חשוב יותר. הסוג האחרון, לטענתי, הוא התמהמהות טובה.
זהו "הפרופסור המפוזר", ששוכח להתגלח, או לאכול, או אולי אפילו להסתכל לאן הוא הולך בזמן שהוא חושב על בעיה מעניינת כלשהי. מוחו נעדר מהעולם היומיומי כי הוא עסוק בעבודה מאומצת במקום אחר.
זה המובן שבו רוב האנשים המרשימים שאני מכיר הם כולם מתמהמהים. הם מתמהמהים מסוג ג': הם דוחים את העבודה על הדברים הקטנים כדי לעבוד על דברים גדולים.
מהם "דברים קטנים"? הגדרה גסה תהיה, עבודה שיש סיכוי אפסי שתוזכר על מצבתך. קשה לומר בהווה מה בסופו של דבר תחשב לעבודה הטובה ביותר שלך (האם זו תהיה היצירה הגדולה על ארכיטקטורת המקדשים השומריים, או הרומן הבלשי המותח שכתבת תחת שם עט?), אך יש תחום שלם של מטלות שניתן לפסול בבטחה: להתגלח, לעשות כביסה, לנקות את הבית, לכתוב מכתבי תודה - כל מה שיכול להחשב מטלה כללית.
התמהמהות טובה היא המנעות ממטלות כלליות כדי לבצע עבודה אמיתית.
טובה במובן מסוים לפחות. האנשים שרוצים שתבצע את המטלות הכלליות לא יחשבו שזה טוב. אך אתה כניראה תצטרך להציק להם אם תרצה להצליח לעשות משהו. לכל האנשים שנראים העדינים ביותר, אם הם רוצים לעשות עבודה אמיתית, יש רמה מסויימת של אכזריות כשמדובר בלהמנע ממטלות כלליות.
חלק מהמטלות הכליות, כמו להשיב על מכתבים, נעלמות מעצמן אם תתעלם מהן (לפעמים הן לוקחות איתן חברים). אחרות, כמו לכסח את הדשא, או מילוי דו"ח למס הכנסה, רק מחמירות אם תדחה אותן. בעקרון זה לא אמור לעבוד לדחות את הסוג השני של המטלות. אתה תצטרך לעשות את מה שזה לא יהיה בסופו של דבר. למה שלא (כפי שכתוב תמיד בהודעות על פיגור בתשלום) תעשה זאת עכשיו?
הסיבה שמשתלם לדחות אפילו את המטלות הללו היא שעבודה אמיתית דורשת שני דברים שמטלות כלליות לא: גושים גדולים של זמן, ומצב רוח מתאים. אם פרוייקט מסויים מלהיב אותך, זה יכול להיות רווח נקי להתעלם לחלוטין מהכל לכמה ימים כדי לעבוד על זה. אכן, המטלות הללו עלולות לעלות לך יותר זמן כשסוף סוף תגיע אליהן. אך אם אתה מצליח להשיג הרבה באותם ימים ספורים, תהיה יותר פרודוקטיבי בסך הכל.
בעצם, יכול להיות שזה לא יהיה הבדל בגודל, אלא הבדל בסוג. ישנן כניראה סוגים של עבודה שניתן לבצע רק במשכי זמן ארוכים ללא הפרעות כשההשראה מגיעה, מאשר בצייתנות בפרוסות זמן קטנות שמתוכננות לפי היומן. זה נראה כך באופן אמפירי. כשאני חושב על האנשים שאני מכיר שעשו דברים גדולים, אני לא מצליח לדמיין אותם מוחקים בשקדנות נושאים מרשימת מטלות כללית. אני מדמיין אותם חומקים לעבוד על רעיון חדש.
ולהפך, לאלץ מישהו לבצע מטלות באופן סינכרוני בהכרח יגביל את הפרודוקטיביות שלו. המחיר של הפרעה הוא לא רק הזמן שהיא לוקחת, אלא שהיא שוברת את בזמן בכל אחד מהצדדים לחצי. אתה כנראה צריך להפריע למישהו מספר קטן של פעמים ביום לפני שהוא לא יוכל לעבוד על בעיות קשות בכלל.
תהיתי רבות למה סטארטאפים הכי פרודוקטיביים ממש בהתחלה, כשהם בסך הכל כמה חברה בדירה. הסיבה העיקרית יכולה להיות שעדיין אין מי שיפריע להם. בתיאוריה זה טוב כשהיזמים מצליחים לבסוף לגייס מספיק כסף כדי להעסיק עובדים שיעשו חלק מהעבודה עבורם. אך יכול להיות שעדיף להיות עמוס עבודה ממופרע. ברגע שאתה מדלל סטארטאפ בעובדי משרד רגילים - מתמהמהים מסוג ב' - כל החברה מתחילה לעבוד בתדר שלהם. הם מונעים על ידי הפרעות, ובקרוב גם אתה תהיה.
מטלות כלליות כל כך יעילות בחיסול פרוייקטים גדולים עד שהרבה אנשים משתמשים בהן למטרה זו. מישהו שהחליט לכתוב רומן למשל, יגלה פתאום שצריך לנקות את הבית. אנשים שנכשלים בכתיבת רומן לא עושים זאת על ידי ישיבה מול דף ריק במשך ימים מבלי לכתוב כלום. הם עושים זאת על ידי האכלת החתול, או שהם הולכים לקנות משהו שהם צריכים לדירה שלהם, או שהם פוגשים חבר לקפה, או בודקים את הדואל. "אין לי זמן לעבוד", הם אומרים. ואכן אין להם; הם דאגו שכך יהיה.
(יש גם וריאציה בה אנשים אומרים שאין להפ איפה לעבוד. התרופה לכך היא לבקר במקומות בהם אנשים מפורסמים עבדו, ולראות עד כמה בלתי מתאימים הם היו.)
השתמשתי בשני התרוצים הללו בזמנים אלו או אחרים. למדתי הרבה טריקים כדי לגרום לעצמי לעבוד במהלך העשרים שנים האחרונות, אך אפילו עכשיו אני לא מנצח באופן קונסיסטנטי. יש ימים בהם אני מצליח לעשות עבודה אמיתית. ימים אחרים נאכלים על ידי מטלות כלליות. ואני יודע שבדרך כלל זו אשמתי: אני מאפשר למטלות הכלליות לאכול לי את היום, כדי להמנע מלהתמודד עם בעיה קשה.
הצורה המסוכנת ביותר של התמהמהות היא התמהמהות בלתי מודעת מסוג ב', כי אתה לא מרגיש מתמהמה. אתה "עושה דברים". פשוט את הדברים הלא נכונים.
כל עצה לגבי התמהמהות שמתמקדת במחיקת דברים מרשימת מטלות היא לא רק לא שלמה, אלא מוליכת שולל באופן חיובי, אם היא לא לוקחת בחשבון את האפשרות שרשימת המטלות בעצמה היא צורה של התמהמהות מסוג ב'. בעצם, אפשרות היא מילה עדינה מידי. הרשימות של כמעט כולם היא כזאת. אלמלא אתה עובד על הדבר הגדול ביותר שאתה יכול, אתה מתמהמה מסוג ב', ולא משנה עד כמה אתה מצליח להשיג.
במאמרו המפורסם אתה והמחקר שלך (שאני ממליץ לכל מי שהוא שאפתן, ולא משנה על מה הוא עובד), ריצ'רד המינג מציע שתשאל את עצמך שלוש שאלות:
1. מה הבעיות החשובות ביותר בתחום שלך?
2. האם אתה עובד על אחת מהן?
3. למה לא?
המינג היה במעבדות חברת בל כשהוא התחיל לשאול שאלות כאלה. בעקרון, כל מי שהיה שם היה אמור להיות מסוגל לעבוד על הבעיות החשובות ביותר בתחומו. אולי לא כל אחד יכול להשאיר חותם דרמטי כל כך על העולם; אני לא יודע; אך יהיו יכולותיך אשר יהיו, יש פרוייקטים שימתחו אותן. כך שניתן להכליל את התרגיל של המינג ל:
מה הדבר הטוב ביותר שאתה יכול לעבוד עליו, ולמה אתה לא עובד עליו?
רוב האנשים ימנעו משאלה זו. אני מתחמק ממנה בעצמי; אני רואה אותה שם על הדף וממהר לעבור למשפט הבאץ המינג נהג הלסתובב וממש שאל אנשים את זה, וזה לא תרם לפופולריות שלו. אך זו שאלה שכל מי שהוא שאפתן צריך להתמודד איתה.
הצרה היא שאתה יכול לתפוש דג גדול מאוד עם פתיון זה. על מנת לעשות עבודה טובה, אתה צריך לעשות עוד משהו חוץ מלמצוא פרוייקטים טובים. ברגע שמצאת אותם, אתה צריך לגרום לעצמך לעבוד עליהם, וזה עלול להיות קשה. ככל שהבעיה גדולה יותר, כך יהיה לך קשה יותר לגרום לעצמך לעבוד עליה.
כמובן שהסיבה שעיקרית שאנשים חושבים שזה קשה לעבוד על בעיה מסויימת היא שהם לא נהנים מזה. כשאתה צעיר, במיוחד, אתה מוצא את עצמך לעיתים קרובות עובד על דברים שאתה לא אוהב במיוחד - כי זה נראה מרשים, למשל, או כי נתנו לך משימה לעשות את העבודה הזאת. רוב הסטודנטים לתארים מתקדמים תקועים בעבודה על בעיות גדולות שהם לא ממש אוהבים, ומכאן שלימודים לתואר דוקטור הם מילה נרדפת להתמהמהות.
אך אפילו כשאתה אוהב את מה שאתה עובד עליו, קל לך יותר לגרום לעצמך לעבוד על בעיות קטנות מאשר על גדולות. למה? למה זה כל כך קשה לעבוד על בעיות גדולות? סיבה אחת היא שיכול להיות שלא תקבל שום תמורה בעתיד הנראה לעין. אם אתה עובד על משהו שניתן לגמור ביום או יומיים, אתה יכול לצפות לתחושה נעימה של השגיות בקרוב מאד. אם התמורה נמצאת בעתיד הרחוק, זה נראה פחות מוחשי.
סיבה נוספת שאנשים לא עובדים על פרוייקטים גדולים היא, למרבה האירוניה, מפחד לבזבז זמן. מה יהיה אם הם יכשלו? אז כל הזמן שהם השקיעו על זה ירד לטמיון. (בעצם, קרוב לודאי שלא, כי עבודה על פרוייקטים קשים כמעט תמיד מובילה לאן שהוא.)
אך הבעיה עם בעיות גדולות לא יכולה להיות רק שהם לא מבטיחות תמורה מיידית ושהן עלולות לגרום לך לבזבז המון זמן. אם זה היה הכל, זה לא היה גרוע יותר מללכת לבקר את חמותך. כך שיש משהו מעבר לכך. בעיות גדולות מעוררות אימה. יש כמעט כאב פיזי בהתמודדות איתן. זה כאילו שיש לך שואב אבק מחובר ישירות לדמיון שלך. כל הרעיונות הראשוניים נשאבים מייד החוצה, ואין לך יותר, ובכל זאת שואב האבק ממשיך לשאוב.
אתה לא יכול להישיר מבט לבעיה גדולה. אתה חייב לגשת אליה במבט אלכסוני קמעה. אך עליך לכוון את הזוית בדיוק: אתה צריך להביט בבעיה בצורה ישירה מספיק כדי שקלוט מעט מההתלהבות שקורנת ממנה, אך לא כל כך עד שהיא תשתק אותך. אתה יכול להקטין את הזוית כשאתה כבר בתנועה, כפי שיאכטה מפרשית יכולה להפליג קרוב יותר למעלה הרוח כשהיא כבר בתנועה.
אם אתה רוצה לעבוד על דברים גדולים, כניראה שאתה צריך לעבוד על עצמך כדי להשיג זאת. אתה צריך לעבוד על דברים קטנים שיכולים לגדול לדברים גדולים, או לעבוד בהדרגה על דברים גדולים יותר ויותר, או לפצל את המסע המוסרי עם אנשים נוספים. זה לא סימן לחולשה להשען על טריקים כאלה. העבודות הטובות ביותר בוצעו בדרך זו.
כשאני מדבר עם אנשים שהצליחו לגרום לעצמם לעבוד על דברים גדולים, אני מגלה שכולם נמנעים ממטלות כלליות, ולכולם יש רגשי אשמה בקשר לכך. אני לא חושב שהם צריכים להרגיש רגשי אשמה. יש יותר ממה שמישהו יכול לעשות. כך שמישהו שעושה את העבודה הטובה ביותר שהוא יכול, מן ההכרח שהוא ישאיר הרבה מטלות כלליות לא עשויות. זה נראה טעות להרגיש רע בקשר לכך.
אני חושב שהדרך "לפתור" את הבעיה של התמהמהות היא לאפשר להתלהבות למשוך אותך במקום לגרום לרשימת מטלות לדחוף אותך. עבוד על פרוייקט שאפתני שאתה נהנה ממנו באמת, ושוט קרוב עד כמה שאתה יכול לרוח, ואתה תשאיר מאחור את הדברים הנכונים לא עשויים.
המאמר המקורי באנגלית
All rights reserved (c) Paul Graham